ביקורת ללא הפסקה
החלטתי לייחד פרק נפרד לביקורת. לכאורה היא חלק מכל בעיית התקשורת בין בני-זוג, אולם אנו נראה כי היא סבוכה במיוחד.
האם זאת ביקורת?
מהי ביקורת? הנה הגדרה מילונית של המושג (מילון אבן-שושן): "הערכה שלילית מתוך ראיית חולשות ופגמים… ‘מָתח ביקורת': הביע דעה שלילית". לאור הגדרה זאת, אין פלא שאנו מתקשים לקבל ביקורת המופנית כלפינו. השאלה היא: האם כל אמירה שאנו רואים כביקורת, היא אכן כזאת?
מה שאנו תופסים כביקורת נשמע לנו כהצהרה שאנו לא טובים, לא ראויים, לא אהובים כמו שאנחנו. האמת היא שתלונה על התנהגות שמפריעה איננה, בהכרח, ביקורת – אבל לרוב היא נתפסת ככזאת. אם הרגע סיימתי לשטוף ריצפה ואני מבקשת ממך לחלוץ נעליים לפני שאתה נכנס, האם זאת ביקורת? אם אתה מציע לי לבצע את העבודה בצורה שונה ממה שאני עושה, האם זאת ביקורת? קשה לענות על השאלה במדויק. כך או כך, מדהים לגלות עד כמה אנו נוטים לפרש בקשות והערות של אנשים אחרים, ובפרט של בני-הזוג שלנו, כביקורת עלינו.
כל שאלה, הערה או בקשה יכולה להישמע לאוזניים רגישות כמו ביקורת:
"למה אתה לא עושה את זה ככה?"
"לא כיבית את האור באמבטיה"
"נעלת את הדלת?"
"אתה יודע לאן צריך לגשת?"
"לא היה לי נעים כשסיפרת את הבדיחה ההיא בארוחת הערב"
"שכחת להדליק לי את הדוד"
"בבקשה תוריד את הנעליים בחוץ"
"רוצה סוכרייה? יש לך ריח לא טוב מהפה."
"אני עושה את זה אחרת"
"אימא שלי מכינה רוטב סמיך יותר"
"אתה מקשיב לי?"
נסו לקרוא את כל המשפטים הללו בטון רך וענייני, כאילו אתם מציינים עובדה פשוטה, שואלים שאלה כדי לקבל מידע, או מציעים הצעת ייעול לטובתו של השני. האם הם נשמעים פחות ביקורתיים?
הרגישות שלנו כל-כך גבוהה ואנחנו עשויים לשמוע כמעט בכל אמירה ביקורת. הדבר נובע מניסיון העבר, בעיקר בילדות. הורים מעירים לילדיהם לעתים קרובות, מתקנים את דבריהם ומעשיהם, מתייחסים לפגמים ולחולשות. הרבה פחות מכך הם משבחים ומביעים הערכה, קבלה ואהבה ללא תנאי. זה עצוב, אבל כמעט כולנו חוטאים בזה, גם הורים שכן מביעים אהבה – היחס בין הביקורת לבין החיזוקים החיוביים שהם נותנים לילדיהם נוטה, בדרך כלל, לכיוון הביקורת דווקא. הילד הסופג ביקורת חרד למעמדו והוא עלול לחוש שאהבת הוריו תלויה בדבר: אם יהיה "ילד טוב" ויתאים לציפיות ולדרישות שלהם – הם יאהבו אותו. ואם לא? אולי יענישו, יידחו, יפסיקו לאהוב אותו? מתעוררים פחדים והם מחלחלים עמוק, כך שגם כשהילד הופך למבוגר הוא חושש מפני ביקורת ומשמעויותיה האפשריות. כולנו היינו פעם ילדים כאלה וכולנו מתקשים לקבל ביקורת גם היום.
אז מה לעשות? האם אין בני-זוג יכולים להעיר זה לזה, לבקש לשנות התנהגות שמפריעה לאחד מהם, לשאול שאלות בקשר לפעולות השני? האם לעד אנו נדונים להיות כלואים במגבלות שמכתיבה לנו הפגיעוּת האנושית שלנו? איך אפשר להעיר לבן-הזוג הערה, לבקש ממנו בקשה או לשאול אותו שאלה – מבלי להסתכן בכך שהוא ייפגע?
באה מאהבה
אני חושבת שביקורת תתקבל ביתר קלות אם ברור שהיא באה ממקור אוהב. כשהאדם המתלונן אוהב אותנו זה עדיין לא נעים לנו, אבל יש יותר סיכוי שנסכים להתייחס לתלונה או להערה ולשנות בהתנהגות שלנו מה שמתבקש. אבל אם איננו בטוחים באהבתו, אזי כל בקשה או הערה תיתפס כביקורת ותקפיץ את המגננות שלנו. המגננות באות בצורת הכחשה, הדיפה, או התקפת נגד. כשבן הזוג מבקר אותנו ואנחנו מתגוננים, פרוש הדבר שקשה לנו להקשיב, אנו עסוקים (באופן לא מודע או מודע חלקית) בפחדים שעולים בנו ולא בודקים את הנאמר לנו באופן ענייני. התגובה שלנו היא רגשית והגנתית.
חשוב להבין את העניין: אנו נקבל ביקורת ביתר קלות ממי שאוהב אותנו ללא תנאי. אחרת הביקורת תיתפס כמו תנאי: אני אוהב אותך רק אם תתנהג כמו שאני רוצה ולא תעשה את הדבר הזה שמפריע לי. מצב כזה מאיים עלינו מאד – הוא מעורר בנו חרדת נטישה, פחד מדחייה, תחושה שאנחנו לא ראויים מספיק ומשום כך לא אוהבים אותנו.
שאלה למחשבה: אהבה ללא תנאי קיימת בין הורים לילדים. האם היא בכלל אפשרית בין גבר ואישה שלא מזמן הכירו? נראה לי שלא. לוקח שנים של "ביחד" עד שנבנה הביטחון באהבה של בן או בת הזוג. ואפילו אז – קשה לשמוע בקשות לשינוי התנהגות ותלונות על התפקוד שלנו, מבלי להתגונן ולהדוף מיד, באופן אינסטינקטיבי.
כיצד להעביר ולקבל ביקורת
אנו רואים כי עניין הביקורת בין בני-זוג הוא מסובך, והתשובה לשאלה "אז מה עושים?" לא פשוטה. יתכן כי כל אחד צריך למצוא את הדרך שלו. אני מציעה להשתדל לשנות את הגישה, להסתכל על ביקורת באופן חדש:
א. אם בן הזוג מבקר אותך – אולי זה כי אכפת לו? האם היה טורח לומר את הדברים למישהו פחות קרוב?
ב. כשבן הזוג מבקש ממך משהו או מעיר לך – השתדל לקבל את הדבר באופן ענייני ונסה לראות את המצב דרך עיניו. מדוע הוא עושה זאת? האם אי-היענות שלך לבקשתו פוגעת באיכות החיים שלו? לדוגמה: אם הוא מעיר לך על ריח-פה רע? או מבקש להשאיר בלילה חלון פתוח? או שואל לאן אתה הולך?
ג. כשאתם מעבירים ביקורת על בני-הזוג שלכם, זכרו: ביקורת תתקבל אם היא באה מאהבה – ולא מפחד! גם נותן הביקורת צריך לא להיות מרוכז בפחד ובפגיעה של עצמו, במה שלא נוח ומפריע לו, אלא באהבה שלו אל בן-הזוג. לפיכך, כשאתם נותנים ביקורת היו מכוונים אל בן-הזוג באהבה וכבוד לזכויותיו ורצונותיו.
ד. פיתחו בחיובי. השתדלו לומר משהו חיובי לפני הביקורת. ציינו משהו טוב, שבחו, אמרו תודה – באמת, מכל הלב. ואז דברו על מה שמפריע לכם, על רגשותיכם, והשתדלו לא להאשים. "אני מרגיש…" ולא "את/אתה…."
ה. היו מודעים לכך שכמעט כל אמירה שלכם יכולה להתפרש על-ידי הצד השני כביקורת – ולפגוע בו. הבינו, שדווקא אתם יכולים לפגוע בבן-הזוג הכי הרבה כי את האהבה והקבלה שלכם הוא כל-כך רוצה. הרי אמרנו שהאדם הכי קרוב לנו הוא זה שהכי יכול לפגוע בנו. אז: התחילו לשים לב כמה פעמים ביום אתם אומרים דברים שמעוררים את המגננות של בני-הזוג. (רמז: המון!)
ו. סננו את הערותיכם, שאלותיכם ובקשותיכם: בדקו אם הן הכרחיות. אם לא – פשוט וותרו עליהן. אם כן – אמרו אותן בטון פשוט וענייני, והשתדלו לא להאשים.
ז. היו מוכנים לכך שגם אם תשתדלו לומר את הדברים באופן הכי רך וזהיר – בן-הזוג עלול להיעלב ולהגיב מתוך התגוננות. תגובות של כעס, הכחשה, הסתגרות וכו' אינן צריכות להפתיע אתכם. אל תיגררו לריב. תחת זאת, השתדלו להגיע למשא-ומתן. יתכן שהצד השני יתקשה לקבל את דבריכם במלואם – אך יוכל לקבלם חלקית. כשהוא יראה שאתם מבינים אותו והולכים לקראתו – יהיה לו קל יותר לוותר למענכם. ולפעמים – לפעמים מותר לו גם לא לקבל את הביקורת וזהו.
לסיכום:
גם כשאתם מעבירים ביקורת על בני-הזוג שלכם: בואו מאהבה. זכרו שאין לכם זכות לשנות אותם, אבל יש לכם זכות לבקש שינויים בדברים שפוגעים באיכות חייכם. באותו אופן: קבלו את הביקורת שלהם עליכם באהבה ומתוך כיבוד איכות חייהם.
אילת פורת – פסיכולוגית מחקרית, מומחית למודעות עצמית ויועצת זוגית חברת האגודה הישראלית לייעוץ זוגי מחברת הספר "כשהאהבה זקוקה להחייאה".
