תגית: מלחמות עם הילדים

שירי (שם בדוי) היא בת 37. אם יחידנית. יש לה שיער מסולסל ונמשים שובבים. כשהיא יושבת מולי בקליניקה היא מטיחה באוויר מילים קשות. "בא לי לחנוק אותה!" היא אומרת לי בדמעות. “חלמתי עליה שנים ודמיינתי אותה לגמרי אחרת”. היא מספרת לי שהבת שלה, יעל בת ה-4, צורחת, זורקת דברים ומדברת אליה בחוצפה. "אתמול", היא מספרת, "היא נכנסה לאמבטיה ופיזרה לי, בכוונה, את ערכת האיפור על כל הרצפה. אני מפחדת שאני מגדלת בבית מפלצת. היא לא ממושמעת בכלל. איך היא תסתדר בחיים?”.

אני מציעה לשירי להסכים לוותר על המלחמה. אנחנו לא במלחמה עם ילדה בת 4. שירי מופתעת: “אז מה? שאכנע לה?”. "לא", אני מסבירה "לוותר זה לא אומר להיכנע. לוותר זה לבחור שלא להילחם. וזה אומר שאני לא אנאם וגם לא אכעס. אני אפעל כדי שמה שאני רוצה יקרה.

אם אני יודעת, למשל, שיעל תמיד צורחת וזורקת את עצמה על הרצפה באמצע הבילוי אצל סבתא, אז ברגע של שקט באחד מהימים אגיד לה: “את יודעת, יעלי, הרבה פעמים כשאנחנו אצל סבתא את צורחת ובוכה וזה לא נעים לי וגם מעליב את סבתא. לכן מהיום, כשנהיה אצל סבתא, אם לא תצליחי להתאפק ותצרחי – לא תהיה ברירה ואנחנו נצטרך ללכת מיד הביתה”.