ישנה עובדה שכדאי לכל אחד ולכל אחת מאיתנו להזכיר לעצמנו מדי

פעם,

עובדה שיכולה לתרום רבות רבות לחיים שלנו בכלל ולזוגיות שלנו

בפרט,

עובדה שכמה שהיא פשוטה – כך היא חשובה

והעובדה הזו היא – שאני לא חזות הכל!

כשאני

עייפה/לחוצה/תשושה/מעוכה/מחוקה/עמוסה/כאובה/עצובה/מדוכדכת

ומצפה מבן/בת זוגי

להקשיב לי ללא גבול,

לקבל אותי כמו שאני ללא גבול,

לעזור לי ללא גבול

לשמח, להחמיא ולהרים אותי ללא גבול

ולהכיל את כל כולי גם במצבים האלה

אני חייבת לזכור:

שבאותה מידה –

גם בן זוגי לעיתים

עייף/לחוץ/תשוש/מעוך/מחוק/עמוס/כאוב/עצוב/מדודכך

וגם אני צריכה

להקשיב לו,

לקבל אותו כמו שהוא,

לעזור לו כמה שאני יכולה

לשמח, להחמיא ולהרים אותו

ולהכיל אותו גם במצבים האלה.

אי אפשר לצפות שבן/בת הזוג יהיו בשבילנו 24/7 בכל מאת האחוזים

בלי שום עצירות.

לפעמים מה שהם יכולים לתת זה רק 90%

לפעמים רק 50%

גם הם בני אדם.

כמו שאני מצפה מהם להכיל אותי גם שאני לא הכי נחמדה ושלווה

כך בדיוק אכיל אותם שהם לא הכי נחמדים ושלווים.

כולנו בני אדם.

כולנו לפעמים עייפים.

כולנו לפעמים כועסים.

לא לקחת קשה, לא לקחת ללב

לא לכעוס יותר מדי על בן הזוג.

הוא לא צריך להיות מושלם כל הזמן.

הוא לא יכול להיות מושלם כל הזמן.

פשוט לא יכול.

וגם אנחנו לא.

כי ככה אנחנו.

בני אדם.

כאלה עם בשר ועצמות

כאלה עם עוצמות

אבל גם חולשות

כאלו עם רגעים מלאי אנרגיה וכוחות חיים

שרק בא לעזור לכל העולם ולטרוף את כל העולם

וכאלו עם רגעים של חולשה ותשישות

שרק בא לשכב מתחת לשמיכה ולא לצאת איזה שנתיים ככה…